ירידה או עליה לרכב היא פעולת לוואי לשימוש התעבורתי של הרכב. פעולה זו תיחשב כפעולה הקשורה ל"שימוש ברכב" בתנאי שהפעולה נעשתה למטרה תעבורתית.
הפסיקה קבעה כי, הבדיקה שתעשה היא על פי המטרה בעליה או הירידה מהרכב.
בעוד שבפעולת הכניסה לרכב ניתן לבדוק מה הייתה הכוונה המנחה של הנהג שנכנס לרכב,קרי, "האם בכוונתו לעשות שימוש תעבורתי בכלי הרכב, או שימוש אחר , הרי שלפעולת הירידה מן הרכב לא נלווה יסוד הכוונה. סיווגה של פעולה זו כ"שימוש ברכב" מותנית בשימוש שנעשה קודם לירידה.
על-כן, כאשר השימוש שנעשה בכלי הרכב היה שימוש תחברותי, שוב אין משמעות למטרת יציאתו של הנוסע מן הרכב."
במקרה אחד, נהג משאית במפעל לייצור בלוקים, החנה המשאית בחצר המפעל, על מנת שיעשה בה תיקון כלשהו, וירד ממנה. זמן קצר אחר כך נזקק למצית סיגריות אשר הושאר במשאית. הוא חזר למשאית, נטל את המצית, וברדתו מתא הנהג במדרגות המשאית מעד ונפגע. בית המשפט העליון קבע כי הנהג " לא נכנס בהזדמנות זו אל הרכב כדי לעשות בו שימוש כלשהו למטרות תחבורה. הוא עלה אליו רק משום שהיה בו אותה שעה מצית, בו ביקש לעשות שימוש.
העלייה אל הרכב והירידה ממנו, אף כי אלה מהווים שימוש בו במובן חוק הפיצויים, לא נעשו למטרות תחבורה." לפיכך הנהג לא זכאי לפיצוי.
במקרה אחר, נהג אשפה נפגע בעת שירד מהמשאית לתקן בעיה טכנית שקרתה בעת פריקת האשפה. בית המשפט קבע שהאירוע אינו נחשב לתאונת דרכים. הירידה לא הייתה למטרת תחבורה, היות וכוונתו של הנהג הייתה להישאר במשאית בזמן הפינוי של האשפה, והירידה שלו נעשתה בגלל הבעיה שנוצרה בפריקת האשפה .
במקרה נוסף, התובע עבד כאלונקאי בבית חולים פוריה. ביום הארוע הוא הרים אלונקה עליה שכב חולה לצורך הכנסת החולה לרכב והסעתו מהמקום. תוך כדי הכנסת האלונקה והחולה לרכב, קם לפתע החולה ממצב של שכיבה למצב ישיבה. בשלב זה היה חלקה הקדמי של האלונקה כבר בתוך הרכב ואילו שני הגלגלים האחוריים היו באוויר. כדי למנוע את נפילת החולה מהאלונקה, הושיט התובע את ידו השמאלית ונותר מחזיק באלונקה בידו הימנית, וכתוצאה מכך נפגע. בית המשפט קבע כי "הכללת המקרה של פגיעה באדם עקב כניסת אדם אחר לרכב בגדרי "תאונת הדרכים" מהווה פרשנות מרחיקת לכת, שאינה עולה בקנה אחד עם מטרות תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים".