רשלנות רפואית בניתוח מרפק טניס

רשלנות רפואית בניתוח מרפק טניס (טניס אלבו) זה ניתוח שמטרתו למנוע כאבים המופיעים בהאספקט הצידי של המרפק. מדובר בכאב אשר לא ניתן לדעת בצורה ברורה  גורם מסוים שיוצר את הכאבים. מדובר במצב של דלקת בחיבור של השרירים המיישרים של כף היד והאמה לזיז הצידי של המרפק וכן דלקת של הרצועה העוטפת את ראש עצם הרדיוס. במהלך הניתוח מבוצע  הסרה של החיבור של הגידים אל הזיז הצידי הזה.  וכמו כן,  שחרור השריר שמכסה את העצב, מתוך תעלת השריר  הסופינטו  בו הוא נימצא.

יש מקרים בהם הניתוח לא מצליח ומצבו של החולה עשוי לא לחזור ולהיות כפי שהיה לפני הניתוח. חולה שמבצע ניתוח מסוג זה עשוי לעיתים לסבול מהגבלה תפקודית לאחר הניתוח.
מידת ההגבלה שתיוותר בחולה יכולה להיות למשל , קושי בביצוע עבודות כגון גינון ובמשחק טניס תחרותי. לא אמור להיות לחולה בעיה לשחק טניס בצורה קלה , וכן  קושי בתנועה סיבובית של היד,  אך הוא יתקל בקושי במידה בינונית בנשיאת משאות כבדים.

ייתכן מצב בו יימצאו בחולה שתי בעיות  האפיקונדליטיס ולכידה של עצב הרדיאלי (ה – PIN)) והדבר יצריך לטפל בעת הניתוח בשתי הבעיות , בניתוח שנקרא בוסוורס.

מעדות המומחים הרפואיים בבית המשפט ניתן לומר, כי "הסיבות האפשריות להתפתחות תסמונת של אפיקונדליטיס הן: דלקת או גירוי באזור החיבור של השרירים המיישרים המרפק, היינו – אפיקונדליטיס, היצרות של הטבעת סביב צוואר עצם הרדיוס, היינו – אנולר ליגמנט.
– לחץ על עצב ה – PIN והיווצרות הצלקת, בחלק מן השרירים המיישרים בעקבות נמק חלקי של השריר. תסמונת זו יכולה לנבוע מסיבה אחת או ממספר סיבות כאשר לא ניתן לפני ניתוח לקבוע בצורה מדויקת את הסיבה האטיולוגית להיווצרות התסמונת".

במקרה בו מבוצע ניתוח של העצב הרדיאלי, ייתכן מצב שעולה לכדי מעשה או מחדל רשלניים תוך כדי הניתוח.  לעיתים החולה עשוי לסבול מפגיעה תחושתית לאחר הניתוח . הטענה במקרה זה היא, כי ולמרות שאין הסבר חד משמעי לצורת הפגיעה העצבית הרי שבלתי אפשרי להתעלם מכך  שפגיעה נוצרה עקב בניתוח. במצב זה, על הרופא להראות כי הניתוח היה נחוץ  בהמשך לתלונותיו של החולה וממצאי הבדיקות לפני הניתוח, וגם עצב זה הצריך טיפול ולא רק האפיקונדיל.

אף במקרה בו לא הוכח שלא בוצע שחרור העצב, ומכאן שלא הוכחה רשלנות הרופא בעריכת  אותה פרוצדורה, עדין קיימת חובה של הרופא ליתן הסבר מדויק לחולה שעומד לבצע ניתוח מסוג זה.

כך לדוגמא, רופא טען בחקירתו כי במסגרת ההסבר  שניתן לחולה טרם הניתוח כאשר חתם על טופס בו לא היה פירוט של הסיבוכים והפרעות אפשריות, אך ההסבר ניתן לחולה בעל פה במועד החתימה. לטענת החולה בשום שלב לפני הניתוח לא הוסבר לו כי יתכן שיהיה צורך להרחיב את הניתוח כך שהחתך יהיה גדול יותר ויידרשו לשחרור עצב ה – PIN בנוסף לאפיקונדליטיס. הדבר אף לא עלה בכל התקופה שבה היה מטופל במסגרת קופת חולים לפני הניתוח. עוד טען החולה, כי לו ידע שהניתוח שהוא אמור לעבור יחייב לבצע חתך גדול יותר, כמו שאירע בסופו של דבר, לא היה מסכים להנתח. בעדותו בפני בית המשפט העיד החולה, כי הרופא אמר לו בעת שהגיע אליו ובדק את אפשרות הניתוח  "שהניתוח הוא ניתוח קל מאד וכי לאחר 3 – 4 חודשים יחזור לפעילות מלאה ביד ימין, כולל פעילות ספורטיבית מלאה". לדבריו, הרופא לא "ציין בפניו את הסיבוכים האפשריים וגם לא את האפשרות שהניתוח לא ישפר את מצבו.

בית המשפט מצא, כי  על פי הכללים שנקבעו בפסיקה יש בהתנהגות הרופאים ובית החוליםהנתבעים משום פגעיה באוטונומיה של  החולה  במחדלם ליתן לחולה  הסברים מדויקים על סוג הניתוח שהוא עתיד לעבור ועל הסיכונים הכרוכים בו.

בניגוד למקרה בו אין כל כל דחיפות או סכנה של ממש בביצוע הניתוח , כך למשל, במקרה של ביופסיה, נוכח חומרת הסיכון שבאי ביצוע הביופסיה ההנחה היא כי הרי אף אם החולה היה מקבל את ההסבר המלא אודות הסיכונים שבהליך, עדיין היה נותן הסכמתו לביצועו.

בפסיקה נקבע כי, "ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי – שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח חיים רגיל – נכלל ברף העליון של חובת הגילוי והוא כולל, נוסף על התייחסות לסיכויי ההצלחה, גם מתן אזהרה מפני הסיבוכים האפשריים, גם אם סיבוכים אלו נדירים"

היות ומדובר בניתוח שבא לרפא אי נוחות ולא סכנת חיים. במצב דברים זה היה על הרופאים  להקפיד ולהבהיר לחולה את הסיכונים הכרוכים בניתוח המדובר שכן החולה היה זכאי לשקול אם הוא מעוניין לקחת את הסיכון, או שהוא רוצה לחזור בו מרצונו להינתח.