סמרה ושות', משרד עורכי דין ונוטריון מימוש זכויות רפואיות ונזקי גוף
ככלל, על התובע גמלה החובה להוכיח את תביעתו. לאור אופיים של תביעות אלה, חלק מהותי מתביעתו של הנכה הוא בהוכחת נזקיו ולצורך כך קמה לו החובה לא פעם להיזקק למסמכים רפואיים שלפעמים רבות לא מצויים בידיו.
אחת הבעיות העיקריות מולם ניצב התובע הוא באיסוף המסמכים הרפואיים שחלקם מצויים בידי מוסדות רפואיים שונים במסגרתם הוא טופל.
ומה דינו של תובע שלא מצליח לאתר את המסמכים הרפואיים התומכים בתבעיתו, כאשר לעיתים הדבר לא באשמתו ? האם נחרץ גורל תביעתו לדחייה ?
אי שמירת תיקו הרפואי של התובע בידי המוסדות הרפואיים בצבא שהעניקו לו טיפול רפואי עשוי לגרום לא פעם לנזק ראייתי כבד לתובע.
בעניין זה דנות הוראות תקנות הארכיונים (ביעור חומר ארכיוני במוסדות המדינה וברשויות המקומיות) התשמ"ו – 1986, כאשר על פי הוראת תקנה 2 לתקנות הנ"ל נקבע :
"רשאי מוסד לבער תעודה שגרתית אם עבר עליהן הזמן הנקוב בטור ב' של התוספת הראשונה והמוסד מילא אחר הוראות פרק זה והגנז לא התנגד לביעורן".ב
עיון בטור א' של התוספת הראשונה – בחלק ד' שכותרתו "מוסדות מערכת הבטחון וצה"ל" סעיף 8(4) נכתב:
"טור א' טור ב'
תיק רפואי של אדם שהופטר משירות בטחון בהגיעו לגיל 75"
הנה כי כן, אם תיקו של הנפגע לא נמצא בארכיון צה"ל יוצא איפוא כי הם חטאו כלפי הנפגע.
הוראה דומה לזו הקיימת בתקנות הארכיון ניתן למצוא גם בתוספת לתקנות בריאות העם (שמירת רשומות), תשל"ז – 1976 – שעל פיהן חייב תיק של חולה בבית חולים כללי, להישמר במשך תקופה של עשרים שנה לאחר האשפוז או הטיפול האחרון.
אם כך, שאלה היא האם מחדלו של צה"ל באי שמירת תיקו של הנפגע עשוי לסייע לו ?
בהתאם להלכה הפסוקה , "העדרם של רישומים רפואיים – הן בשל רישום לקוי והן בשל אי שמירה עליהם – יכול ותהיינה להן שתי השלכות: האחת הקמת עילת תביעה עצמאית ברשלונת בשל "נזק ראייתי" כלפי הרופאים והמוסדות שהיו חייבים בעריכה ושמירה של הרישומים הרפואיים וכשלו בכך כאשר עילה כזו, כשלעצמה, מקנה זכות לפיצויים לחולה הניזוק. השניה היא במישור הראייתי, העברת נטל השכנוע מן התובע אל הנתבע."
אם כן, במקרים אלה, קיימת לנפגע אפשרות להגיש תביעה נזיקית נפרדת כנגד רשויות הצבא בגין הנזק הראייתי שנגרם לו. סיכוייה של תביעה שכזאת תלויה בנסיבות של כל מקרה ויש להוכיח את הרשלנות של שלטונות הצבא.
